'אנוכי ה' אלוהיך' - אישוואראפראנידיאן

*רבות מאוד הפעמים בהן נאמר לנו שלא כדאי לנו להיכנס לדיבורים על דת. שזה מתכון שכיח לחילוקי דעות, ולכן הפוסט הזה נכתב כשבפתחו התנצלות כנה אם הדברים שנכתבים יפגעו במישהו, אין זו הכוונה אלא למצוא חיבור בין תחומי ידע, זוהי זווית הסתכלות אישית ואף אחד לא חייב לקרוא אם הנושא מעורר אי נוחות.

הציווי הראשון בעשרת הדברות הוא "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" - האמונה באלוהים, אמונה טמונה בהכרה בכך שמי שמוציא אותנו ממצרים הוא אלוהים, האמונה היא הציווי הראשון בעשרת הדברות.

אין חשוב מזה, זה הבסיס לתורה. זהו בסיס הידע.

רובנו חושבים על הציוויים בעשרת הדברות כשייכים לדת ולמוסר אבל למעשה אלו הם גם החוקים האולטימטיביים 'המפעילים' את היקום. ציוויים שבלעדיהם אין דרך להגיע לידע אמתי. להרמוניה.

ה' הוא מוציאנו ממצריים. מהמצר. ממקום צר.

ההזדהות עם הגוף כ'אני', והמחשבה שרק אני יכולה לעזור לעצמי מרחיקה אותנו מהתורה. מהאמת. מהידע חובק כל.

ואחרי שנים של השתדלות לקיים את ההנחיות של היוגה, שנקראות יאם וניאם, אפשר היה לראות הקבלה בין ההנחיות לעשרת הדברות, ביאם וניאם ההנחיה שמנחה לאמונה היא אחרונה ברשימה, כמו מדרגה עליונה בדרך אל, והיא נקראת - אישוואראפראנידיאן - משמעו כניעה והתמסרות לעליון.

מהי כניעה או אמונה שלמה? למה צריך כניעה כבסיס בעשרת הדברות או כגג ביאם וניאם?

כניעה היא למעשה התעוררות האהבה.

כי כשאנחנו מכירים בכוח או אנרגיה שהיא כל הבריאה שבתוכה אנחנו נמצאים, ושהאנרגיה הזו היא זו שעושה את הדברים, אז, מתוך כך, ניתן להבין את הציווי הראשון.

זה אלוהים שמוציא אותנו ממצרים. כך גם האמונה בכוח עליון שדואג לכל הברואים כאחד ולכל אחד ואחד. זוהי תחילתה של כניעה לאותו כוח וקבלת הדברים כפי שהם.

"בכל אורח חיים האמון הוא חיוני, בלעדיו ניתן לבצע אך מעט, כל יוזמה היא אקט של אמון" (אני הוא זה / שרי ניסראגדאטה מאהאראג') - זוהי תחילתה וסופה של כל דרך.

כולנו באנו לעולם הזה, בגוף פיזי, לשם התפתחות הנשמה. הנשמה היא בלתי נראית ובלתי נתפשת באמצעות החושים, ערטילאית ומופשטת. לא נותר לנו אלא לבטוח בקיומה. בקיום של משהו חובק כל, חודר כל, יודע כל, שפועל דרכינו, שכן ללא אמונה זו לא נוכל לעבור את שלבי ההתפתחות של הנשמה שיוציאו אותנו ממשורי התודעה הנמוכים, החומריים.

כל עוד אנחנו מאמינים שאני זה הגוף ומה שהגוף הזה רואה או שומע וחווה, אז, אנחנו חיים בחוויה של נפרדות.

הנפרדות הזו היא שורש החומרנות.

האחדות עם הבריאה היא הרוחניות.

החברה המערבית המודרנית הפרידה עצמה מהידע הטמון בכל אות ומילה בתורה, ובידע המקודד בעשרת הדברות, והייתה לחברה שנסמכת על מדעי הפיזיקה יותר מאשר על הפילוסופיה שנובעת מהאמת, וכך, במקום לבטוח בהוויה, ב BEING, התחלנו לבטוח במחשבה האינדיבידואלית כאמת. המחשבה תמיד חולפת ובמקומה באה חדשה והאני האמיתי השוכן בנו הוא זה ההווה, כל מחשבה משם באה ולשם הולכת ומהדהדת את עצם קיומנו.

"כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא" (קהלת א' ז')

כשאנחנו שמים את מבטחנו בעליון מאתנו, ומפתחים את ה TRUST, אז לא כאב ולא עונג הוא מטרתנו, אנחנו יודעים שבאנו לכאן לממש את האחדות.

לכן - 'אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' זה הציווי הראשון.

לכן - אישוואראפראנידיאן הוא הציווי האחרון.

ולכן כל העולם כולו הוא עולם אחד והתורה היא אחת, רק ניואנסים קטנטנים שנועדו לשמר את אשליית הנפרדות - האשליה שהיא העולם הזה שהוא המקום לתיקונים ולהתפתחות.וההתפתחות תהיה כנגד חווית הנפרדות. העולם הזה נועד כדי לשמר את חווית הנפרדות כדי שנחזק את יכולת ההתנגדות לזה ומתוך כך נוכל לצאת מחושך לאור. מהמקום הצר שלנו אל האינסוף.

אז קודם כל, לפני תחילתה של כל דרך רוחנית אמתית קיים הציווי - אני ה' אלוהיך.

להאמין אין משמעו בהכרח למלא תרי"ג מצוות.

קודם כל משמעו להאמין - אני הוא זה.

התגלמות האחדות ולא הנפרדות.

הבסיס לתורה כולה.

אז

אמן שנצליח ליישם.